"כשהמטופל, איתי, מסר לי את דגימת הצואה, מיד הבחנתי בנסיגתו של חיידק השיגלוזיס בגופו של המטופל. הטיפול התוך-ורידי אכן היה יעיל, אך המלצתי למטופל הייתה המשך שימוש באנטיביוטיקה ומנוחה מרובה...
כמו כן, המטופל יוותר בביתו, כדי למנוע הדבקותם של פועות אחרים במעון של המטופל... אחרי הכול, ידוע כי שיגלוזיס מסוכנת ב-10 עד 15 אחוזים מן ההדבקויות, כאשר שיעור התמותה גבוה יותר במדינות העולם-השלישי, בשל היגיינה לקויה בהתעסקות עם חומרי מזון ומקורות מים, ומכיוון שמדובר בפעוטות במעון, שקשה להשגיחם, שיעור ההדבקות גבוה בהרבה..."

"כשנפגשתי עם המטופל, איתי, בשלישית, מצבו הבריאותי והנפשי היו מצוינים. ערכתי סדרה של בדיקות שגרתיות, במטרה לבדוק האם הטיפול התוך-ורידי היה יעיל, והוחלט שיש למסור לרופא המומחה דגימת נוספת, כדי לבדוק את נסיגת חיידק השיגלוזיס בגופו של המטופל.
"בכל מקרה, המלצתי למטופל הייתה מנוחה מרובה, בעיקר משום שאין אנו יודעים את מצבו של חיידק השיגלוזיס בגופו של המטופל, עד למסירת הדגימה, ואין אנו רוצים שפעוטות נוספים במעון יידבקו".

"לאחר שנשארתי בבית כמה ימים נוספים אחרי הטיפול התוך-ורידי שהרופא ביצע, נפגשתי עם הרופא בשלישית יחד עם אימי. הרופא ביצע סדרה של בדיקות שגרתיות, במטרה לבדוק האם הטיפול התוך-ורידי היה יעיל, והוחלט שיש למסור לרופא המומחה דגימת נוספת...
"בכל מקרה, נשארתי בבית באותו היום, והרגשתי טוב יותר מבימים האחרונים, אבל עדיין נשארתי בלי החברים שלי במעון, אליהם התגעגעתי... לפחות אני אראה אותם בימים הקרובים!"

"כשנפגשתי בשנית עם המטופל, איתי, בדקתיו; ראשית כל, חלה ירידה בום הגוף שלו, ובאופן כללי, הוא מרגיש ונראה יותר טוב. עם זאת, המטופל התלונן כי הוא חש בהתגברות בהתכווצויות בקיבה. הסברתי למטופל ולהוריו כי זהו תחילתו של שלבה השני של המחלה, ויש לטפלה באופן מיידי...
"הוריו של המטופל שאלו אם יש צורך להשתמש במרשמים הלא-קונבנציונליים אשר רשם הרופא המומחה, ולאמיתו של דבר, התבלטתי לגבי שיטת נקיטות הפעולה. לא רציתי להכביד על המטופל, שגילו הצעיר אינו מאפשר לו להבין את החשיבות של הטיפול בו באמצעות האנטיביוטיקה, אך לא רציתי לעורר חשש אצל הוריו של המטופל שבנם יפגע.
"לכן, החלטתי לטפל במטופל בצורה היסודית ביותר, כדי למנוע כל חשש שחיידק השיגלוזיס יפגע בו בצורה רצינית, והסברתי למטופל ולהוריו, כי על המטופל לקבל טיפול תוך-ורידי, באמצעות זריקה, אשר תזריק אל גופו של המטופל חומר בשם צפטריאקסון (רוצפין), אשר יסייע לסילוק חיידק השיגלוזיס".

"כשהמטופל, איתי, הגיע אל המעבדה עם הרישומים לקבלת הטיפול התוך-ורידי, הבנתי שאין מדובר שמקרה פשוט... הבינו, טיפול תוך-ורידי הנו לרוב פתרון לא קונבנציונלי לטיפול במחלת השיגלוזיס או הדיזנטריה, ולכן על הטיפול התוך-ורידי להיות מדויק ויעיל.
"המטופל התנגד לטיפול התוך-ורידי, ואימו נסיתה להרגיעו, אך ללא הועיל... נתתי הבטחתי לאיתי כי הטיפול התוך-ורידי חד-פעמי, ונועד אך ורק להועיל לאיתי להתגבר על חיידק השיגלוזיס, ולא כדי להפחידו, או חלילה, לפגוע בו.
"בסיום הטיפול התוך-ורידי, ערכתי סדרה של בדיקות נוספות, ביניהן בדיקת ריריות קיבתו של המטופל, ובדיקות פרקים, שנועדו לבדוק את טיבה של המחלה. הרי חיידק השיגלוזיס בעל נטיות גנטיות, ועלול לגרום לפיתוחה של "תסמונת רייטר". הבדיקה האחרונה שערכתי הייתה האם המטופל ממשיך לנטול את האנטיביוטיקה שנרשמה לו, שכן גם זו מסייעת לאיתי להתגבר על חיידק השיגלוזיס...
"בכל מקרה, המלצתי למטופל הייתה מנוחה מרובה, שכן נטילת האנטיביוטיקה מחלישה אותו באופן כללי."

"לאחר שחזרנו מהרופא, הוריי אמרו לי שאני חייב לקחת סירופ, אבל לא התחשק לי לשתות אותו. הם התעקשו, ואסרו עלי לראות "פוקימון" עד שאשתה אותו. אחרי ששתיתי את הסירופ, נרדמתי, והתעוררתי באמצע הלילה, ונצרכתי ללכת לשירותים, וההפרשות היו ריריות, ומלאות בדם, והדבר זעזע אותי...
"כשהתעוררתי בבוקר, אימא שלי שמה לב שחום הגוף שלי ירד במעט, אבל בו בזמן, חשתי בהתגברות בהתכווצויות בקיבה... נותרתי לנוח בבית, ואימא שמה לב לכך שהתחלתי לאכול ולשתות, אך עדיין לא בכמות מספיקה. לכן, אימא מיד קבעה פגישה של הרופא ביום למחרת".

"כשהמטופל, איתי, מסר לי את דגימת הצואה, מיד הבחנתי בחיידק השיגלוזיס, הגורם לדיזנטריה ושיגלוזיס. לחיידק השיגלוזיס צורה דקיקה, נטולת פקעת, המקנה לו עמידות רבה. השיגלוזיס הייתה בשלבה הראשון, שכן לא הייתה כמות חיידקי שיגלוזיס רבה בדגימת הצואה. הדבר הסביר את השלשולים המימיים וההתכווצויוצת בקיבה שמהם סבל המטופל.
"חיידק השיגלוזיס התגלה בתחילת המאה העשרים, על-ידי הביולוג היפני, קיושי שיגה, ועל שמו הוא קרוי שיגלוזיס. חיידק השיגלוזיס, למעשה, הנו משפחה של ארבעה מיני חיידקים, אשר כולם גורמים למחלת השיגלוזיס. אחד ממיני החיידקים הנו השיגלה דיזנטריה (Shigella Dysentariae), המפריש רעלן במעיים, הגורם לפירוקם של ריבוסומים המרכיבים את חלבוני תאי-הגוף.פירוקם של ריבוסומים גורם למותם של תאי-הגוף, ובשל המשכותו לתאי האפיתל במעיים, גורם השיגלה דיזנטריה להפסקת ספיגת מים במעיים, ולשלשול ואיבוד מים. הפגיעה במעיים היא הגורם לסירובו של המטופל לאכול ולשתות.
"מיד נתתי לאיתי מרשם של מספר אנטיביוטיקות, כולל האנזיל, במידה ואלו לא יעבדו... האנטיביוטיקות ציפרופלוקסצין
ונורפלוקסצין הנן תרופות קינולוניות, שאינן מאושרות לשימוש לטיפול בפעוטות, אך נתתי לאיתי מרשמן, למקרי-חירום".